קידושין ל״ט א:ז׳-ט׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

7 רש"י פתח ↗

לוקין על הכלאים בח"ל דבר תורה - כדיליף לקמיה:

7 רש״ש פתח ↗

שם והאנן תנן הכלאים מד"ס לא קשיא כו'. כצ"ל:

7 ריטב"א פתח ↗

אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים חוצה לארץ דבר תורה והתנן והכלאים מדברי סופרים לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבה. פי' מתני' בכלאי הכרם דהוי מדרבנן ודר"י בהרכבה וכן הלכתא. והוי יודע שהמעשה הוא שאסור בהרכבה אבל הפרי מותר. חקים שחקקתי כבר פי' בני נח נצטוו על הכלאים כדמוכח בסנהדרין מהכא מיהו היינו לר"א דא"ל הכי בסנהדרין אבל לרבנן דקי"ל כותייהו פירושו שחקקתי כבר במעשה בראשית שנאמר בהם למינהו וכן פירשו בתוס' והא דמשמע הכי משום דכתיב חקתי ברישא והדר תשמרו דמשמע חקתי דמעיקרא תשמרו כדאיתא בסנהדרין:

8 רש"י פתח ↗

חקתי תשמרו - מדלא כתיב ושמרתם את חקתי משמע את חקתי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע ואיזו זריעת כלאים שאני אומר שחקקתים לך כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין דף ס. דבני נח הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה דומיא דבהמה אפי' בח"ל דהא חובת הגוף היא אף שדך בח"ל:

8 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ וְאֵלּוּ הֵן: "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" וְגוֹ'. חֻקִּים אֵלּוּ גְּזֵרוֹת מֶלֶךְ שֶׁאֵין טַעַם לַדָּבָר, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ט:י"ט. וְלֹא הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁיִּהְיֶה הַטַּעַם נֶעְלָם, וְשֶׁיִּהְיוּ יֵצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם, אֶלָּא בִּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, לֹא בְּכִלְאֵי הַבְּהֵמָה. וְאֵין הַכַּוָּנָה בָּהֶם שֶׁתִּהְיֶה גְּזֵרַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּשׁוּם מָקוֹם בְּלֹא טַעַם, כִּי "כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה" משלי ל ה, רַק הַחֻקִּים הֵם גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יָחוֹק בְּמַלְכוּתוֹ בְּלִי שֶׁיְּגַלֶּה תּוֹעַלְתָּם לָעָם, וְאֵין הָעָם נֶהֱנִים בָּהֶם, אֲבָל מְהַרְהֲרִין אַחֲרֵיהֶם בְּלִבָּם וּמְקַבְּלִים אוֹתָם לְיִרְאַת הַמַּלְכוּת. וְכֵן חֻקֵּי הקב"ה הֵם הַסּוֹדוֹת אֲשֶׁר לוֹ בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין הָעָם בְּמַחְשַׁבְתָּם נֶהֱנִים בָּהֶם כַּמִּשְׁפָּטִים, אֲבָל כֻּלָּם בְּטַעַם נָכוֹן וְתוֹעֶלֶת שְׁלֵמָה. וְהַטַּעַם בַּכִּלְאַיִם, כִּי הַשֵּׁם בָּרָא הַמִּינִים בָּעוֹלָם בְּכָל בַּעֲלֵי הַנְּפָשׁוֹת, בַּצְּמָחִים, וּבְבַעֲלֵי נֶפֶשׁ הַתְּנוּעָה, וְנָתַן בָּהֶם כֹּחַ הַתּוֹלָדָה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַמִּינִים בָּהֶם לָעַד כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הוּא יִתְבָּרַךְ בְּקִיּוּם הָעוֹלָם. וְצִוָּה בְּכֹחָם שֶׁיּוֹצִיאוּ לְמִינֵיהֶם, וְלֹא יִשְׁתַּנּוּ לָעַד לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֻלָּם "לְמִינֵהוּ" בראשית א. וְהִנֵּה צִוָּה סִבַּת הַמִּשְׁכָּב שֶׁנַּרְבִּיעַ הַבְּהֵמוֹת זוֹ עִם זוֹ לְקִיּוּם הַמִּינִין כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה. וְהַמַּרְכִּיב שְׁנֵי מִינִין, מְשַׁנֶּה וּמַכְחִישׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כְּאִלּוּ יַחְשֹׁב שֶׁלֹּא הִשְׁלִים הקב"ה בְּעוֹלָמוֹ כָּל הַצֹּרֶךְ וְיַחְפֹּץ הוּא לַעֲזֹר בִּבְרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְהוֹסִיף בּוֹ בְּרִיּוֹת. וְהַמִּינִים בְּבַעֲלֵי חַיִּים לֹא יוֹלִידוּ מִין מִשֶּׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְגַם הַקְּרוֹבִים בַּטֶּבַע שֶׁיִּוָּלְדוּ מֵהֶם, כְּגוֹן הַפְּרָדִים, יִכָּרֵת זַרְעָם, כִּי הֵם לֹא יוֹלִידוּ. וְהִנֵּה מִצַּד שְׁנֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה פְּעֻלַּת הַהַרְכָּבָה בְּמִינִים דָּבָר נִמְאָס וּבָטֵל. וְגַם הַצְּמָחִים אֲשֶׁר יִתְרַכְּבוּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אֵין פִּרְיָם צוֹמֵחַ אַחֲרֵי כֵן, וְיִהְיֶה בְּאִסּוּרָם שְׁנֵי הַטְּעָמִים הַנִּזְכָּרִים. וְזֶה טַעַם "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם", שֶׁהוּא בְּהַרְכָּבָה עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ קידושין לט. וְאָסַר אַף כִּלְאֵי זְרָעִים, מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׁתַּנּוּ בְּטִבְעָם גַּם בְּצוּרָתָם בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים זֶה מִזֶּה, וְיִהְיֶה כָּל גַּרְעִין מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הֻרְכַּב מִשְּׁנֵי מִינִין. וְאָסוּר לַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ כָּל עוֹבֵד אַדְמָתוֹ לְהָבִיא צִמְדּוֹ בְּרֶפֶת אַחַת וְיָבֹאוּ לִידֵי הַרְכָּבָה. וּמֵחֲבֵרֵינוּ מוֹסִיף בְּטַעַם הַכִּלְאַיִם כִּי הוּא שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב הַכֹּחוֹת הַמְגַדְּלִים הַצְּמָחִים לִהְיוֹת יוֹנְקִים זֶה מִזֶּה, מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה בראשית רבה י':ו', אָמַר רַבִּי סִימוֹן, אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ מִלְּמַעְלָה וּמַכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדַל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב לח לג "הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ". וְהִנֵּה הַמַּרְכִּיב כִּלְאַיִם אוֹ זוֹרְעָן בִּכְדֵי שֶׁיִּינְקוּ זֶה מִזֶּה, מְבַטֵּל חֻקּוֹת שָׁמַיִם. וּלְכָךְ אָמַר בָּהֶם "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ", כִּי הֵם חֻקּוֹת שָׁמַיִם. וְכָךְ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי פִּנְחָס, מִשּׁוּם חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי בָּהֶם אֶת עוֹלָמִי ירושלמי כלאים פ"א ה"ז. וּכְבָר כָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית א כו שֶׁהַצְּמָחִים כֻּלָּם יְסוֹדוֹתָם בָּעֶלְיוֹנִים, וּמִשָּׁם צִוָּה לָהֶם הַשֵּׁם אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם, וְהִנֵּה הַמְּעָרֵב כִּלְאַיִם מַכְחִישׁ וּמְעָרֵב מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית:

8 תוספות הרא"ש פתח ↗

חוקים שחקקתי לך כבר פי' דכתיב למינהו בבהמה ובאלנות ו ומהם דרשינן איסור כלים בפ' אלו טרפות גבי הרכיב שני דשאים. ולכאורה היה נר' דשמואל כר"א דאמר בפ"ד מיתות אף על הכלאים הוזהרו בני נח בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן דמפרש התם טעמא דר"א כשמואל. ומי' נר' דאתיא דשמו' אפי' כרבנן ובההיא פליגי רבי אליעזר ורבנן ר"א סבר שנרמזו ביצירת בראשית א"כ נצטווה אדם עליהם ורבנן סברי כיון דלא כתיב גבי צווי א"כ לא נצטווה אדם עליהם והא דכתיב רח' למינהו בבהמה ואילנות דאי לאו כתיב בהו למינהו באילנות לא הוה שמעי' מהכא הרכבת האילן אלא הוה מוקמי' ליה לקרא בזריעה כפשטיה אבל השתא דכתיב בהם שייך למדרש שחקקתי לך כבר שכתבתי למינהו בבהמה ואילנות לאשמועי' שדך לא תזרע איירי בהרכבת האילן ושייך בהו כלאים מדכתב למינהו באילנות וגם להקיש הרכבה להרבעה לאסור אף בח"ל ומלמינהו לחודיה לא סגי דאי כתב רח' חוקים שחוקקתים לך כבר לא הוה שמעי' מלמינהו איסור כלאים דה"א דאין זה אלא ציווי בעלמא שאמר הקב"ה לבהמות ולאילנות לצאת כל א' למינהו:

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

"שם. והוקשו האיסורים זה לזה ללמד: מה איסור כלאים האמור לגבי בהמתך הוא דווקא בהרבעה של מין בשאינו מינו, אף איסור כלאים בשדך הוא דווקא בהרכבה של אילן זה באילן מסוג אחר, ולא בזריעת מינים שונים יחד. ועוד אפשר ללמוד מכאן: ומה איסור כלאים לגבי בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ שהרי חובת הגוף הוא ואינו תלוי בארץ, אף איסור הרכבה של שדך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ.

9 תוספות על חולין פתח ↗

הרכיב שני דשאין זה על גב זה מהו - ואם תאמר מתניתין היא במסכת כלאים בפרק קמא משנה ז אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק ועוד תנן שם משנה ח אין נותנין זרע דלעת בתוך החלמית מפני שהוא ירק בירק וי"ל דמבעיא ליה בחוצה לארץ דשרו כלאי זרעים ואסירי הרכבת האילן כדאיתא בסוף פרק קמא דקדושין דף לט. דדריש שדך למעוטי כלאי זרעים שבחוצה לארץ והרכבת האילן אסורה מדכתיב ויקרא יט את וגו' בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמה בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמה בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ ומבעיא ליה אי חשיבא ליה הרכבת זרעים כהרכבת אילן משום דכתיב בהן למינהו או לא אי נמי אפילו בארץ מיבעיא ליה לר' אושעיא דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דדילמא מתניתין דכלאים כרבנן אי נמי בשאר כלאי זרעים ואליבא דרבנן איירי הכא דאמר בהקומץ זוטא מנחות דף טו: קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא אי נמי לבני נח קמיבעיא ליה דשרו בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא פרק ארבע מיתות סנהדרין ס. ונפקא לן מדכתיב שם את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים והיינו בהרכבה דומיא דבהמה ושחקקתי לך כבר היינו לבני נח דכתיב בהו למינהו באילנות ובבהמה דלמינהו איסור כלאים משמע כדמוכח בסוף שור שנגח את הפרה ב"ק נה. דבעי התם הרביע שני מינים שבים מהו מי גמרי למינהו למינהו מיבשה או לא ומבעיא לן אי הוי הרכבת ירק בירק כמו הרכבת אילן באילן והוי בכלל שדך ואע"ג דכתיב למינהו איצטריך את חוקותי שחקקתי לך כבר דלא הוה ידעינן דלמינהו אתא לאיסור כלאים אי לא כתיב חוקותי ואי לא למינהו מאת חוקותי לחוד לא הוה נפקא לן דה"א חוקותי שחקקתי לך כבר במרה וא"ת הא פריך התם אלא מעתה ושמרתם את חוקותי מאי חוקות שחקקתי לך כבר איכא ומאי קשיא הא לא מוקמינן האי אבני נח אלא משום דאשכחן נמי דכתיב למינהו במעשה בראשית וי"ל דמ"מ פריך שפיר דכי היכי דהאי לא קאי אבני נח האי נמי לא קאי אבני נח ומשני דהתם כתיב חוקותי בתר ושמרתם אבל הכא כתיב חוקותי קודם תשמרו:

9 תוספות על שבת פתח ↗

ארבע על ארבע רוחות הערוגה - באמצע הרוח כדמוכח בגמרא לפי מה שאפרש בעז"ה ומה שפירש הקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה לר"י דהא אמרי' בפ' כל הבשר חולין קטו. כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ואין נראה לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים משום דבספ"ק דקידושין דף לט. מפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע כלאים ועוד דהתם בקידושין אמר אההיא מילתא גופא בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו"ל ופריך ואלא הא כתיב שדך ומשני ההוא למעוטי זרעים שבחו"ל ובפ' המביא משמע דבא"י אסירי מדאורייתא ואפי' לר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו להתחייב משום כלאי הכרם דלא תזרע כרמך אבל אלאו דלא תזרע שדך מודה דחייב:

1 אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לוֹקִין עַל הַכִּלְאַיִם דְּבַר תּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: וְהָאֲנַן תְּנַן: הַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים! לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כָּאן בְּהַרְכָּבַת הָאִילָן.

2 כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ״ – חוּקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ כְּבָר, ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע״

3 – מָה בְּהֶמְתְּךָ בְּהַרְבָּעָה, אַף שָׂדְךָ בְּהַרְכָּבָה. וּמָה בְּהֶמְתְּךָ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף שָׂדְךָ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

7 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

א אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לוקין על איסור הכלאים בחוץ לארץ מדבר תורה. אמר ליה לו ר' אלעזר בר' יוסי: והאנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: הכלאים מדברי סופרים! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; כאן במשנה מדובר בכלאי הכרם שהם אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים, כאן בדברי ר' יוחנן מדובר בהרכבת האילן במין אחר.

7 רי"ף פתח ↗

דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד רב יוסף מערב ביזרוני וזרע אמר ליה אביי והא תנן כלאים מדברי סופרים א"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם שבארץ אסורין בהנאה בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן כלאי זרעים דבארץ אין אסורין בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו רבנן נמצאו עכשיו דין כלאים בחוצה לארץ נחלק לשלשה פנים יש מהן אסור מדאורייתא ויש מהן אסור מדרבנן ויש מהן מותר כלאי בהמה והרכבת אילן אסורין מדאורייתא וכלאי הכרם אסורין מדברי סופרים וכלאי זרעים מותרין:

7 מאירי פתח ↗

שלשה דינין יש באיסור כלאים והם הרכבת אילן מין בשאינו מינו וכלאי הכרם וכלאי זרעים:

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומקור הלכה זו הוא כדברי שמואל, שאמר שמואל: נאמר "את חקתי תשמרו" ויקרא יט, יט כוונתו: עליך לשמור אף על חוקים שחקקתי לך כבר שנאסרו לבני נוח עוד לפני מתן תורה, והם: "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים

8 תוספות ר"י הזקן פתח ↗

שחקקתי לך. היינו הרכבת אילן והרבעת בהמה שאסורה לבני נח כדאיתא פרק ישמעאל והלכתא כשמואל ור' יוחנן:

9 ריטב"א פתח ↗

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה כלומר שהיא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו על ידי עכו"ם כדאיתא בירושלמי והיינו מדרבנן ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם ומה בהמתך אפי' בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא אף הרכבה אפילו בחוצה לארץ. ואלא הכתיב שדך פירש ובחוצה לארץ אין קנין לישראל דקנין עראי הוא:

9 שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כו'. כ"כ הטור ז"ל ס"ס רצ"ד וכתב מרן הב"י ז"ל שם וז"ל והטעם שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים שהן מותרין באכילה ע"ש וק"ל על דבריו שהרי בפרק כל הבשר דקט"ו פרכינן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא כו' ומשנינן איתקוש לכלאי בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופה מנ"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע"כ הרי מבואר מסוגיא הלזו דהרכבת האילן פירותיהן מותרים באכילה שהרי עיקר היקשא דבהמתך לא תרביע כלאים כו' להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין דל"ט מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל ואדרבא בכלאי זרעים לא כתיב בהדיא היתרא אלא משום דילפינן מהרכבת האילן דכי היכי הרכבת האילן מותר באכילה ה"נ כלאי זרעים ודוקא לענין ח"ל הוא דמעטינהו קרא ממעוט' דשדך וא"כ איך כתב מרן ז"ל דהיינו טעמא דרבינו והטור מפני שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים והלא נהפוך הוא דעיקר היתרא בהרכבת האילן כתיבה וכלאי זרעים הוא דילפינן מהרכבת האילן ועיין בתוס' ב"ב דכ"ד ע"א ד"ה סאה שכ' בתוך דבריהם וז"ל מה שפי' שאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפרק כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרים באכילה ובהנאה כדמשמע בפ' כ"ה דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו ודבריהם לעין הקורא הוא מן המתמיהין במ"ש כדמשמע בפרק כ"ה שהרי בפי' אתמר התם דכלאי זרעים מותרין באכילה ואולם לפי האמור מקום יש בראש ליישב דבריהם דמש"ה כתב כדמשמע משום דא"ל דמאי דקאמר בגמרא כלאי זרעים ליתסרו להרכבת האילן קרי כלאי זרעים וכמו כן כתבו התוס' בפ"ט דשבת דפ"ט ע"ב ד"ה מנין ע"ש ודוקא הרכבת האילן דעיקר היקש' דבהמתך להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין הוא דשרינן באכילה אבל כלאי זרעים ה"נ נימא דאסור באכילה מיהו עיקר דבריהם תמוהים למה זה הוצרכו להביא ראיה מפ' כ"ה והלא משנה שלימה שנינו ריש פ"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכ"ש בהנאה ובדוחק יש ליישב דאי ממתניתין הו"א דהא דקתני מותרין באכילה ה"ד שצמחו מעצמם דלא קא עבר אלאו דשדך לא תזרע ואאסיר לקיימ' דסמיך ליה קאי דאע"ג דאפי' צמחו מעצמם אסורין מלקיים מותרין הם באכילה אמנם בזרעיה בידים דקא עבר אלאו דשדך אסורים באכילה ובהכי נתיישבו דברי רשב"ם ז"ל כמובן להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כ"ה דאפילו היכא דעבר על הלאו מישרא שרי כנ"ל ועיין בתוס' פ' מרובה דפ"א ע"א ד"ה במ' שהקשה שם לפירוש רש"י דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנאתו כו' ודבריהם תמוהים שסותרים למ"ש הם עצמם בב"ב ובמתני' דריש פ"ח דכלאים והנר' אצלי שט"ס נפל בדבריהם ובמקום בהנאתו באל"ף צ"ל בהנחתו וכוונתם להק' דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנחתו ומותר לקיימו ועיין בהרב תיו"ט בריש פרק קמא דשקלים ופ"ב דכלאים משנה ה' ודוק ועיין במ"ש מרן הב"י ריש סי' רצ"ז וז"ל הנולד מכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' כ"כ הרמב"ם וכן משמע בפ"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר ע"כ והן דברי' תמוהים דלמה זה הוצרך להביא ראיה ממשמעות דורשין ממתני' דפ"ב דביכורים והלא תלמוד ערוך בפ' כ"ה דכלאי בהמה שרו כמ"ש וצ"ע גם מש"כ וכן משמע פ"ב דביכורים ק"ט דמאי משמע דקאמר הרי בהדייא מבואר דבשרו מותר ואפשר דה"ט משום דאיכא למידחי דמתני' דביכורים אתיא כמ"ד כוי בריה בפני עצמה ועיין בתוס' פ"ק דקידושין ד"ב ד"ה לא לחיה ומ"מ לא ידעתי אדמייתי ראיה מרן ז"ל מסיפא דקתני חלבו אסור אמאי לא מייתי ראיה מרישא דמתני' דהתם דקתני ודמו טעון כיסוי הרי בהדייא דהותר באכילה ודוק ובגופא דשמעתתא דפ' כ"ה קל"ט דמדהוצרך להוכיח דכלאי בהמה שרו מדאסר רחמנא כלאי' לגבוה אמאי לא משני עדיפא מינה דבפירוש שרי רחמנא להדיוט מדאמרינן פ' הזרוע דקל"ב גבי מתנות כהונה שור מה ת"ל אם שור לרבות את הכלאים ואי כלאי בהמה אסורין באכילה פשיטא דאינו חייב במתנות כהונה כדאמרינן פ' ראשית הגז דקל"ה ע"ב חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה משא"כ במתנות וליכא למימר דתלמודא ה"פ דכיון דכלאי בהמה דבר שתעבתי לך הוא מנ"ל דשרי אימא דאסור ואם שור דגבי מתנות כהונה ע"כ איצטריך לדרשא אחריתי וכעין זה כ' התוס' פ' או"ב דע"ח ע"ב ד"ה או לרבות את הכלאים שהקשה דהיכא פריך התם ואימא במוקדשין אין בחולין לא הא מדאצטריך או לרבות את הכלאים ע"כ בחולין איירי דכלאים בקדשים ליכא ותירצו דאי הוה מוקמינן קרא דאו"ב במוקדשין ע"כ היה דרשינן או לדרשא אחריתי ע"ש דהא ודאי ליתא דא"כ מאי משני מדאסר רחמנא כלא' לגבוה הא מאי דאסר רחמנא כלאים לגבוה לאו בפי' איתמר אלא מדרשא דאו כשב או עז נפקא לן כמ"ש רש"י וא"כ אכתי תיקשי דכלאי בהמה מנ"ל דשרי אימא דאסור מקרא דלא תאכל כל תועב' ואו דגבי שור או כשב איצטריך לדרשא אחריתי וצ"ע ודע דמסוגייא הלזו קל"ט על מ"ש הרא"ם סדר ראה גבי צורם אוזן בכור דמקרא דלא תאכל כל תועבה לא מתסר אלא דוקא היכא דנפל בו מום על ידי אחרים ואפילו ע"י גוי אבל היכא דנפל בו מום מעצמו משרא שרי ע"ש באורך והשתא לפי דבריו ק"ט מאי משני בגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכתי נימא דכלאי בהמה אסירי מקרא דלא תאכל כל תועבה מיהו ה"ד היכא דנרבע על ידי אדם ואפי' ע"י גוי אמנם היכא דנרבעו ע"י עצמם שרי וקרא דאסר כלאים לגבוה אצטריך לאסור אפילו נרבעו מעצמם דליכא משום לא תאכל כל תועבה ועוד יש לעמוד בזה והדברים עתיקים ועיין בהפר"ח סי' ס"ד ס"ק כ"ו ובהרב מש"ל פ"ד מה' בכורות בתוך התשובה ע"ש ודוק:

9 אור שמח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

כל אוכל אדם הנשמר כו' חייב בתרומה. הנה רבנן קדמאי ובתוספות הרבו להוכיח בזה דלבד דגן תירוש ויצהר אינו חייב מן התורה, אמנם כמה משניות וסוגיות מכריעות כפסק רבינו, בפרה פרק י"א דבילה של תרומה כו' והאוכלה חייב מיתה, ובתוספתא הובאה פרק אלו הן הלוקין רבי יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאינה כו' אכלה לוקה, ומד"ר פרשת בהר מות וחיים כו' היה ככר טבול כו' היתה לפניו כלכלה של תאנים. ורבותינו בתוס' בכורות פרק מעשר בהמה פירשו דלוקה מכת מרדות, אמנם הך דפרה דבילה של תרומה פירשו בתוס' זבחים דף ע"ג דבכורים איירי דמקריא תרומה, וזה דחוק טובא, דניהי דמקריא תרומה בלשון המקרא תרומת ידך כו' בכ"ז בלשון חכמים לא מצאנו, ולומר דמיירי בתשלומי תרומה כגון שאכל תרומה חטים ושילם פירות והן נעשין תרומה, ז"א דאין משלמין ממין על שאינו מינו ואף לר' אליעזר דסבר דמשלמין מין על שאינו מינו, והעיקר דהתשלומין כתרומה לכל דבר וחייבין על אכילתן מיתה וחומש כמו שאמר ר' יוחנן בירושלמי הרי הן כתרומה לכל דבר, ומה דנדחק הר"ש מהך דתניא אין חייבין עליהן מיתה וחומש העיקר כהגהת הגר"א בשנו"א דצ"ל גידולי תרומה יעו"ש ודוק בכ"ז הואיל ואין בהן זיקת תרומה ודאי דאינו משלם אם אכל תרומה מתבואה דהוי דבר תורה מפירות דלית בהן זיקת תרומה מה"ת אע"ג דאיכא בהו בכורים לא מיבעי לר"ל דסבר דבהא כו"ע מודו דאין משלמין מלקט שכחה פאה הואיל ואין בהן זיקת תרומה, ואף לר"י ג"כ מודה בהא דאינו משלם לר"א ומדוקדק לשון ירושלמי הא כיצד אכל תמרים ושילם גרוגרות כו', אכל ענבים משלם יין כו' אבל אכל ענבים אינו משלם גרוגרות דזה הוי תרומתו דבר תורה וזה דרבנן, ובתוספתא אכל שעורים משלם חטים אכל גרוגרות ומשלם תמרים כו' ואף אם אכל בכורים מפירות ג"כ אם מצי לשלם מפירות דמוכרח כן דאל"כ לרע"ק דאין משלמין ממין על שאינו מינו א"כ אם אכל בכורים מפירות אם ישלם מפירות הלא אין בהן תרומה דבר תורה, וצ"ל דהואיל עבור בכורים משלם ובכורים נוהג בפירות משלם בפירות וכזה אמר הירושלמי דאם אכל בכורים פירות מחובר לקרקע משלם במחובר לקרקע, וכן חלה מפירות שלא הביאו שליש יעו"ש אע"ג דאין תרומה נוהג בהן הואיל מידי דאכל חלה או בכורים נוהג בהן משלם כעין שאכל ובירושלמי בלשון בעיא נקיט לה, ולהתוספות הוי מצי לפשוט דאל"כ אכל פירות בכורים מאי משלם לרע"ק ויש ליישב ואכ"מ, וכיון שכן מורה לשון המשנה דפרה דהוי דבר תורה ודוק: אולם בריש ביצה אמר האי תנא דליטרא קציעות כו' כל דשב"מ אפילו בדרבנן לא בטיל, ולפרש משום דבזה"ז הוי דרבנן דבזמן שאין כל יושביה עליה אף בימי בית שני לשיטת רבינו הוי דרבנן, לא נהיר דבסוגיית הגמ' פרק הערל מוכח דר' יוחנן סבר תרומה בזה"ז דבר תורה. ולזה נראה לי כפי מה שהבנתי מדברי רבינו חננאל דבר נפלא מאוד, דבירושלמי דתרומות אמר אימת רואין את העליונות כאילו הן פרודות כו' דוקא כי יש בכל אחת שני ליטרין וכל שהוא ויעויין כי הך סיפא דדרסה בעיגול ג"כ דוקא ביש שני ליטרין וכיון דהוה רוב חולין לכן מצטרפין כולם לבטל, וכיון שכן אין בזה רק איסורא דרבנן דמה"ת בטל ברוב אף כי תפסת החומר דדבר שבמנין לא בטיל בדאורייתא דמה הוי כאן דבר שבמנין הלא הפום דאיהו חשיב וחשיבותו ע"י הפום דליטרא קציעות אינו חשוב דהא כי דרסה תוך העיגול בטלה, וא"כ בתוך הפום הלא כבר נבטל הליטרא קציעות תוך שני ליטרין וכל שהוא שדרס לתוך הפום חולין וא"כ הלא מה"ת נבטל תוך הפום גופיה אשר בזה לא הוי דבר שבמנין כלל, וא"כ אף אם נחשוב דדבר שבמנין בדאורייתא לא בטיל הכא לגבי דין תורה דבעי ביטול ברוב דדמוע לא הוי רק דרבנן במאה ואחד כמוש"פ בתוס' ב"מ ויבמות פרק הערל וכ"מ נבטל מצד דאינו דבר שבמנין כלל דכולם נדרסו תוך הפום גופיה ורק הליטרא בצירוף השני ליטרין וכ"ש חולין העיגול הזה בכללו הוא דבר שבמנין ע"י הפום שבו נדרס והוא מעורב בין מאה ואחד פומין דבזה הוי דבר שבמנין שדרך הפום להמנות, וכיון שכן הלא את תפיס החומר דדבר שבמנין גבי מידי דלא הוי רק דרבנן דאודות הדין תורה לא הוי הליטרא נגד השני ליטרין חולין שנדרסו בפום אחד דבר שבמנין כלל, וזה פירוש דהאי תנא סבר דדבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל, וזה פירוש נפלא למדנוהו מרבינו חננאל ז"ל, וזה פירוש רבינו ז"ל וכן הביא רבינו הירושלמי לקמן פי"ד ה"ז יעו"ש. והא דאמרו בפרק כיצד מברכין הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן אבל גבי ערלה דבארץ דאורייתא, דחוק לפרש משום דרבינו סבר בחרובין דהן דרבנן כדאמר פ"ק דראש השנה, והוא משום דאינן מאכל רוב אדם יעוין פ"ק דמעשר ה"ט לכן גם תמרות וקפריסין אינן מאכל רוב אדם ואינו רק דרבנן לכן אף למאן דמשווי להו לפרי לא הוי מעשר דידהו רק דדבריהם והוי כמו חרובין. ונראה משום דרבינו סבר דכל שאין יושביה עליה אף בזמן שהיו ישראל בימי עזרא לא הוי בתרומה רק מדבריהם אבל בערלה לא תליא בביאת כולם ודוקא תרומה גמרינן מחלה אבל קדושה שניה קדשה לע"ל ולכן ערלה בארץ הוי דבר תורה: אולם הסוגיא דפרק מעשר בהמה מפורשת דלבד תירוש דגן ויצהר הוי רק מדבריהם וע"ז סמכו רבנן קדמאי ובתוספות את שיטתם והרבה טרחתי על השמועה דמעשר בהמה ליישבה לדעת רבינו ולא עלה בידי. ולומר דכיון דחזינא מקו"ח דדגן ודגן אינן מתעשרין זע"ז תו ליכא למימר דרחמנא קפיד רק על חלוקת המינין דאילו על כלאים הלא תירוש ויצהר דאינן כלאים ג"כ כתוב חלב חלב דחלוקין הן למעשרות, רק על תירוש ויצהר היינו המשקין אמר מנא לן דאינו מעשרין במשקין אחריני ממין על שאינו מינו וע"ז אמר דמשקין אחרינא לבד תירוש ויצהר המה רק מדבריהן, וכמו שאמרו בירושלמי פרק בתרא דתרומות בזבו משנטבלו דמפרישין דבש תמרים ויין של תפוחים ותקון כעין דאורייתא וזה דחוק טובא. איברא מה שהקשו בתוס' שם דנאמר כבשים ועזים שהן כלאים ובמעשר בהמה מעשרין מזה ע"ז יוכיח, לשיטת רבינו דאין כלאים בהנהגה רק במין טהור עם טמא דבר תורה, רק כלאים דהרבעה והדומה לכלאים דהרבעה הוא הרכבת אילן כדאמר סוף פ"ק דקדושין מה בהמתך בהרבעה כו', ויעויין רש"י שמה א"כ הרכבה איכא אף בירקות ובאילנות ול"ש כאן מידי ודוק, ואולי מפרש דכל מיני זרעים דאיכא בהו מתנות עניים ילפינן מדגן ודגן דקפיד רחמנא להפריש מכל מין, ורק בירקות דליכא בהו מתנות עניים אימור לא קפיד להפריש במתנות כהונה מכל מין ומין לכן משני דירקות חייבים בתרומה מדרבנן וכל דתקון כעין דאורייתא תקון כו' ודוק: והנה הסמ"ג כתב דהני דרשות דספרי ודירושלמי דפ"ק דמעשרות הוי דרשות גמורות, אבל רק במע"ש דביה כתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ וכן בפסוק עשר תעשר יעו"ש אבל תרומה ומעשרות הוי רק דדבריהם. וראיתי כי המה דברי היראים באורך במ"ע קע"ב וכן ראיתי בחידושי ריטב"א למציעא, ולפ"ז מיושב כמה סוגיות. אבל כבר תמה הטורי אבן דא"כ מחוייב להפריש בכל פירות אילנות לבד תירוש ויצהר מעשר שני קודם שהפריש מעשר ראשון ותרומה דכולהו טבולים למעשר שני מן התורה ולא שמענו חידוש כזה ואדרבה מצאנו איפכא בפ"ז דדמאי היו לו תאנים של טבל כו' הרי הן תרומה ועשר מעשר ראשון ותשע מעשר שני כו' הרי דמפריש מע"ש רק על הנשאר אחר הפרשת תרומע"ר: אולם מצאתי בספר כפתור ופרח פ"ג וז"ל כתב הראב"ד בס' כתוב שם פרק העור והרוטב, ואומר אני שאין חייבין מיתה אלא על תרומת דגן תירוש ויצהר ועל הטבל שלהן אבל שאר מינין תרומה כו' וחוץ מזה אף אם נאמר שאין חייבין מה"ת, אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה, ובמסכת בכורים פ"ב גרסינן שהתרומה ומעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית כו' וכל מה ששנינו בהם דבר תורה ודוק ותשכח עכ"ל, וכוונתו דמדרבנן בכורים יש להן שיעור ורק מה"ת אמר דאין לה שיעור יעוין ריש פרק ראשית הגז, ואינו מכרע דלמעלה אמר וכמו דאמר בירושלמי דעושה אדם כל שדהו בכורים. אמנם לפ"ז דאם קרא עליהן שם יש בהן קדושת תרומה ומעשר א"כ לק"מ איך מפריש מעשר שני לבסוף בשאר מינים דאע"ג דפטורים מה"ת בכ"ז אם קרא עליהן שם חלה עליהן קדושת תרומה ומעשר, וכיון דחלה עליהן קדושת תרומה ומעשר מיפטר תו מלעשר עליהן, ואע"ג דמעשר ראשון שהקדימו בכרי חייב לתרום עליהן כיון דכבר אידגן והכא נמי כיון דנתחייב כבר במע"ש תו גם אם חלה שם תרומה ומע"ר מה"ת יהא צריך לעשר עליהן מע"ש, צ"ל שאני התם דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ועיין ירושלמי דמאי פ"ה ולא כל דבר הקודם לחבירו מתחייב בו כו' ובחלה פ"א ה"ג לענין העושה עיסה מן הטבל דמצריך קרא דחייב להרים מן חלה מהא דכתיב חלה תרימו תרומה יעו"ש, וכיון דליכא קראי כיון דהפריש כבר מיפטר מלעשר מעשר שני על מה שהרים תרומה ומעשר ודוק. אי נמי הא גמרינן מעשר תעשר מעשר בהמה דאיתקש למעשר דגן והוא הדין דאיתקש מעשר דגן למעשר בהמה, ובמעשר בהמה קיי"ל ריש פרק מעשר בהמה דאף בשלמים לריה"ג דממון בעלים וכל בהמה לעשורי קאי, בכ"ז גלי קרא דיהיה קדוש ולא שכבר קדוש לפטורי ממעשר, ה"נ מע"ש כיון דמה"ת חלה קדושת תרומה ומעשר על מה שהפרישן בשאר פירות תו לא מיקדש במע"ש ואינו צריך להפריש עליהן מע"ש, דמעשר ראשון מיקרי קודש לענין דאין קדושה אחריתי חלה עליה כדאמרו בתרומות פ"ו במשנה דאין משלמין תרומה ממע"ר שאין הקודש פודה קודש ויעוין ר"ש שם, וזה נכון דקרא עשר תעשר במע"ש כתיב דביה כתיב ואכלת לפני ד' כו', ובאמת כן משמע כהראב"ד דאע"ג דפירות האילן הוי מדאורייתא פטור מכל מקום אם הפריש נעשה קודש מן התורה, וכן מורה סוגיא דהנודר מן הירק למימרא דדגן כל דמידגן כו' מאי כפרוץ הדבר הרבו אמר אביי לאתויי פירות האילן וירק, ומשמע מקרא דמה"ת היו פטורים בכל תבואות שדה רק הואיל והביאו היו קדושים מה"ת ויעוין ברש"י שם שפירש דהגמרא שקיל וטרי אם חייב במעשר מה"ת כל דמידגן, וזה רחוק דבלשון בני אדם מיירי בנדרים: ובאמת אין תמיהת הטורי אבן מכרעת דנהי דמה"ת לא חלה שם תרומה ומע"ר על מה שהפריש בפירות האילן וירק בכ"ז חייב במע"ש ואפ"ה חייבוהו חכמים להפריש קודם תרומה ומע"ר ולא פליג בין תרומת דגן תירוש ויצהר לשאר מינים רק דבכל זה מיפטר מה שהפריש ממעשר שני דהוי לקוח וכתיב ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לקוח כדאמרינן פרק השוכר את הפועלים. והכא מה שהפריש לתרומה ומע"ר הוי לקוח אצל הכהן או הלוי ואף שלפי שיטת רבינו הוא בממרח למכור והגמר מלאכה היה למכור כאן ג"כ כיון שחייבוהו חכמים להפריש תרומה ומע"ר בשעה שממרח הוא ממרח למכור חלק עשירי ואחד מחמישים ואף אם יכול אח"ז לאוכלן בלא הפרשת מע"ש עליהן הוא תלוי בברירה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה ואימור לא הוי התמרחו להמכר דהיה יכול להפריש אחרים לתרומה ומע"ר, זה יש ליישב על דרך שפירש הר"י קורקוס שיטת רבינו בפ"ד ממע"ש הט"ו. דכיון דגוף הפטור דלקוח חל בשאינו מבורר תו מצי גם לברר וליטול אלו ולאמר הן המבוררים מעיקרא למכור. ובפרט לשיטת הראב"ד דמה"ת חל עליהן קדושת תומע"ר א"ש. הן דתוספות בפרק השוכר את הפועלים כתבו דלקוח לא מיפטר אם חזר ולקחו הבעלים וא"כ אם הישראל יאכל את המע"ר יהא צריך להפריש ע"ז מע"ש, דבריהם אינם מוכרחין ואימור דהוי כמעשר בהמה דאפילו אם חזר ולקחו מיפטר כמבואר בבכורות דף נ"ו עיי"ש. וא"כ א"ש דמה"ת לקוח פטור ומדרבנן דחייבו בלקוח תו הוי תרומה מדבריהם וא"ש, והא דמע"ר שהקדימו בכרי חייב להפריש תרומה ולא מיפטר משום לקוח א"ש דזכות הכהן והלוי אינו בגדר לקוח וכמו דאמרו בפ"ק דר"ה דף י"ב הקישו הכתוב לנחלה, ויעויין לרבינו שמשון בפ"ק דפאה דכיון דזכי רחמנא לעניים בהאי שדה תבואת זרעך קרינא ביה כן הכא בכהן ולוי אבל כאן בשאר מינים דלא מחייב מה"ת הוי לקוח ומיפטר. אמנם הך משנה דדמאי פ"ז היו לפניו שתי כלכלות של טבל דמוכח בירושלמי דבתאנים מיירי ואפ"ה אמר שם דלוקה משום מקדים מע"ר למע"ש יעו"ש מורה פשוט כשיטת רבינו דמה"ת חייבים בכל תרומות ומעשרות גם פירות האילן וזה המחוור מכל השיטות. והנה בספרי וספרא מרבה ירקות למעשר ובירושלמי אמר איסי בן עקביא אומר ירקות מדבריהן וכן בחלה אמר כן בירושלמי, ובראש השנה בבלי תנא מעשר ירק דרבנן ועיין בתוס', ורבינו כתב וכן י"ל שהוה"ד בתרומה כו' ובירושלמי חלה משמע דהוא הדין בתרומה כמו שהביאו בתוס'. אמנם הוא גמרא ערוכה בזבחים דף ע"ו ה"נ בתרומת ירק דרבנן, אך לפי שנזכר כ"פ בש"ס דמעשר אילן ותאנים דרבנן ושם ע"כ מוכרח או דהפירוש בזה"ז או משום שאר ענינים, לכן לא ברירא דא מילתא לרבינו לחושבו מפורש בש"ס וכתב יראה לי, ויעוין לקמן פ"ג הט"ז בהשגות ומש"כ שם, ודוק בכל מה שהעלינו בזה:

« קידושין ל״ח ע״ב קידושין ל״ט ע״ב »